<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ח</h1>
<h2>דף ל.</h2>
עוד בפרק גיד הנשה (חולין צ"ז א'—ב') אמר רבא מין בשאינו מינו שאדם יכול להבחין טעמו ושניהן של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה שנפלה בתבשיל [של] חולין יטעמנה כהן ואם אין התרומה נותנת טעם בחולין יאכל (אף) התבשיל [גם] לזרים (רש"י), מין בשאינו מינו של איסור, כגון חלב שנפל בקדירה או בשר בחלב מותר לסמוך על הקפילא, הוא גוי בקי בטעימה שיטעום אותו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר (רש"י שם עמ' א' ד"ה ליטעמי'), ובמקום שלא ימצא אותו גוי, סתם נותן טעם שיערו חכמים בששים, וכן מין במינו שאין אדם יכול להבחין טעמו בששים ע"כ דברי רבא, ומדקדק רבינו יעקב שבלא מין במינו מצא רבא שני החילוקים שאמרנו חלוק ששים וחלוק טעימה ולא היה מפרש חילוק ששים במין (ומינו) [במינו] אם לא שסובר שכך הלכה, ויש לתמוה שהרי בפרק אחרון של מסכת ע"ז (ס"ו א') על יין של איסור המעורב בענבים וחמץ של חיטי איסור שנתערב בעיסת שעורין של היתר וסובר שם רבא שמין במינו במשהו, ואומר רבינו יעקב (שם תד"ה אמר) דביין נסך מדבר שם בע"ז ואותו חמץ הוא של טבל שהרי רבי יוחנן וריש לקיש אומרים שניהם בסוף מסכת ע"ז (ע"ג ב') כל איסורין שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך ומביא שם ברייתא שנוייה כדבריהם, ופסק רבינו יעקב שהלכה כך (במין) [דמין] במינו בששים שהרי רבא שהוא מן האמוראים האחרונים פוסק כך, וכן שאלו לפני רב יהודאי גאון (דף כ"ט ד') כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כרב ושמואל שאומר כן בסוף מסכת ע"ז (ע"ג ב') או בנ"ט כרבי יוחנן וריש לקיש, והשיב להם מדאמר רבא במסכת פסחים בפרק כל שעה גבי חמץ במשהו כרב משם יש לדקדק שבשאר איסורין סובר כרבי יוחנן וריש לקיש, אפס בחמץ יש להחמיר לפי שחמור מאד שחייבין עליו כרת ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא ואין בני אדם רגילין להיות בדילין הימנו בשאר ימות השנה הילכך מחמיר אף בשלא במינו במשהו שלא יבא להקל במינו, מה שאין כן בטבל ויין נסך שהן שלא במינו בנותן טעם, ולענין חמץ הארכנו בדבר זה (ל"ת ע"ז), ועוד יש להביא ראייה שכן הלכה דמין במינו בששים דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (ביצה ד' א') ורבי יוחנן סובר בששים, ועוד מצינו רבי יהושע בן לוי שסובר לפנים (חולין צ"ח א') כל איסורין שבתורה בששים, אפילו מין במינו שמביא סעד לדבריו מזרוע בשלה המבושלת עם האיל, ובסדר תנאים ואמוראים (סימן כ"ג) כתב יד רבי יוסף טוב עלם וכן רבינו חננאל והלכות גדולות פוסקין [הלכה] כרבי יהושע בן לוי בכל מקום אפילו לגבי רבי יוחנן וכל שכן לגבי רב ושמואל, ועוד יש להביא ראיה מפרק התערובות במסכת זבחים (ע"ט ב') בשמועה של חרסן של זב וזבה שסובר רבי אליעזר בן יעקב מין במינו בטל בששים, ומשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, כלומר במקומות מועטין נזכר אבל הלכה כמותו בכל מקום, וכן סתם התלמוד סובר בסוף מסכת ביצה (ל"ח ב') בענין חטין בחטין שמין במינו בטל בששים וכן הלכות גדולות של אספמיא פוסקות חתיכות בחתיכות בנותן טעם מכח דבריו של רבא מכל אלה יש ללמוד שכך הלכה שמין במינו בששים.
<h2>דף מד:</h2>
נחזור לסדר השמועה שמדקדק התלמוד (חולין צ"ט א') למה לא נלמד שטעם כעיקר יהא מותר מזרוע בשלה, והשיבו על כן שכתוב לעניין חטאת (ויקרא ו' כ"ג) כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסל הנוגעת [בה] ואם היא כשירה תאכל כחמור שבה, ופירש רבינו חננאל כגון שבישל שלמים של אתמול בקדירה שבישל בה חטאת היום שנותן עליו הכתוב חומר חטאת ואסור לזרים לנשים ולעבדים וחומר שלמים שאין מושך זמן אכילתן כי אם עד הלילה וחטאת דהיום זמן אכילתן עד למחר (ע"פ תד"ה תאכל), ומפרש רבינו יצחק בן רבינו שמואל שאעפ"י שבפסחים בפרק אלו עוברין (מ"ד ב') אנו דורשין טעם כעיקר ממשרת הכתוב בנזיר וזה המקרא של חטאת אנו דורשין שם להיתר מצטרף לאיסור, יכול להיות שסובר כאן כמו גירסא אחת בנזיר פרק שלשה מינין (ל"ז ב') שדורש שם שני המקראות חטאת ומשרת לטעם כעיקר ומפרש שם למה הוצרכ(נ)ו שניהן (ע"פ תד"ה גלי). ומדקדק עדיין התלמוד מה ראית ללמוד מחטאת יותר מזרוע בשלה ומשיב לפי שזרוע בשלה הוא חידוש, שצוה הכתוב לבשל איסור עם ההיתר לכתחילה (רש"י) ואין למדין מחידוש עד כאן שיטת השמועה. אבל רבינו שלמה (חולין צ"ח ב' ד"ה לטעם) פירש לא נצרכא [אלא] לטעם כל שהו שהוא כעיקר ממשו של איסור בקדשים ואינו בטל אפילו בששים או במאה ובזרוע בשלה מותר בששים או במאה, ואף על פי שאין ללמוד קדשים להתיר בששים או במאה מזרוע בשלה מדגלי רחמנא גבי חטאת וכו' מכל מקום חולין נלמד מזרוע בשלה להתיר בששים או במאה שהרי מאחרי רבים להטות אנו למדין שבטלים ברוב ונלמד מזרוע בשלה להחמיר שלא יבטלו אלא בששים שסובר רבא טעם כעיקר בחולין דרבנן ולכך תפס דבקדשים אסור מפני שבחולין מותר ובמסכת פסחים (מ"ד ב') שדורש ממשרת שטעם כעיקר אסמכתא הוא, ועוד מביא ראייה (ע"ז ס"ז א' תד"ה אמר) שלפנים בפרק כל הבשר (חולין ק"ח א') בענין טיפת חלב שנפלה על החתיכה שאוסרת בנותן טעם, ומדקדק אביי שם מאחר שצריך נתינת טעם אם כן אין בשר בחלב חידוש ולמדין ממנו לאסור טעם כעיקר במקום אחר, ומשיב לו רבא שלעולם הוא חידוש ואין למדין ממנו ומה שצריך נתינת טעם לפי שדרך בישול אסרה תורה ואין יכול להיות בישול שלא יהא בו נתינת טעם עד כאן דבריו. וכבר סתרנו דבר זה שאמר כי טעם כל דהו אסור בקדשים שהרי הוכחנו [הו' בחולין צ"ח א'] שמין במינו בקדשים בטל ברוב, ומה שאומר כי דרשה דמשרת אסמכתא היא אין נראה לרבינו יעקב (צ"ח ב' תד"ה רבא) שהרי כמו ש[ל]רבי עקיבא שדורש (פסחים מ"ה א') להיתר מצטרף לאיסור שלוקה עליו כמו כן לחכמים שדורשין משרת לטעם כעיקר לוקה עליו, וראייתו מדרבא דיחוי הוא שאמר רבא ואין לסמוך עליו, וכן פסק בהלכות גדולות (דף קל"ב ג') דטעם כעיקר מן התורה דמין [ב]שאינו מינו מקרא דמשרת ועוד מביא שם דברי אביי שאומר טעם כעיקר דאורייתא ודיחוי רבא אינו מביא כלל, ורבא שתפס דבריו בקדשים מפני שבקדשים עומד והוא הדין לחולין. [ו]סוף דבר זה לפי דברי רבינו יעקב והלכות גדולות כי מין במינו בטל ברוב מן התורה אף בקדשים וכל שכן בחולין ומדברי סופרים אינו בטל עד שיהא [בו] (ב)ששים, ומין בשאינו מינו מן התורה טעם כעיקר מקרא דמשרת וזהו כשיש [איסור] כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו אף בחולין וכל שכן בקדשים, וזהו מה שאומר בפרק אחרון של מסכת עבודה זרה (ס"ז א') אמר רבי יוחנן טעמו וממשו של איסור אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס, אבל טעמו ולא ממשו, שהקדירה כל כך גדולה שלא יוכל לאכול כל הזית של איסור בכדי אכילת פרס אסור עד ששים ואין לוקין עליו.
<h2>דף מה.</h2>
והא לך הירושלמי שראיתי בנזיר פרק שלשה מינין (הל' א') וממנו תלמוד מה בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור וגם משמע שם לכאורה שיש מחלוקת אמוראים אם טעם כעיקר מדברי תורה או מדברי סופרים, וכן כתוב שם רבי זעירא אמר כל נותנין טעמין אין לוקין [עליהם] חוץ מנותן טעם דנזיר, פירוש שסובר בכל מקום טעם כעיקר מדברי סופרים חוץ מנזיר, אבל היתר מצטרף לאיסור אינו אפילו בנזיר שסובר שהמקרא של חטאת הנדרש בפרק אלו עוברין להיתר מצטרף לאיסור אינו נדרש אלא לטעם כעיקר, וכן מקרא של נזיר, הוא משרת, לטעם כעיקר, והרי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין במקום אחר לאסור טעם כעיקר מן התורה, ובעניין זה רוצה התלמוד לומר בפרק אילו עוברין אליבא דרבנן, וחולק עליו [שם] רבי אבא וזה לשונו, ר' אבא בר ממל אומר כל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין, פירוש שסובר בכל מקום טעם כעיקר מן התורה אבל היתר מצטרף לאיסור אינו אלא בנזיר, ומסיים בה מתניתין מסייעתא לרבי זעירא, כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה, פירוש בכדי אכילת פרס, על דעתיה דר' אבא כיון שאכל ממנה כזית יהא חייב, פירוש אם היה אמת כדעתו של רבי אבא שבנזיר איסור והיתר מצטרפין מכיון שאכל ממנה כזית בין איסור בין היתר יהא חייב, ואח"כ אומר מתניתא מסייעתא לר' אבא ומביא ברייתא דפסחים (מ"ד ב') דת"ר שנכתב משרת ליתן לטעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין אסור ומכאן אתה דן (בכל) [לכל] התורה כולה עד כאן דברי הירושלמי.
<h2>דף עה:</h2>
וגדי כחוש [מאד] שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו (חולין צ"ז א'), לפי שאין חלבו מפעפע, ואפילו [יהא] מפעפע, מעט [חלב] יש בו (חלב) ובטל בששים (תד"ה ההוא). ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל (ע"פ חולין צ"ו ב' תד"ה עד) דלאו דווקא עד שמגיע לחלבו שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך לחלב, ואפילו כדי נטילת מקום בעומק צריך שיניח וכן מוכיח בפרק כיצד צולין שאומר שם נטף מרוטבו של פסח כשצולין אותו על החרס וחזר אליו אותו טיף שנתחמם מן החרס יטול את מקומו מן הפסח לפי שמתבשל על ידי חמימות אותו טיף והרי הכתוב אומר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר, ואין לנו שום הוכחה שיהא רותח (לצלי) [דצלי] די בקליפה, ובפרק כל הבשר (חולין קי"ב א') שאומר על הגוזל שנפל לכותח שאם הוא צלי צריך קליפה לשם בצלי צונן מדבר ואף על פי כן צריך קליפה לפי שהגוזל רך ובולע. ואמר רב הונא בר רב יהודה (שם) מעשה היה והתיר רבי יוחנן כוליא שנצלית בחלבה ופיר(ו)ש רבינו שלמה שהתירה מפני שמפסיק הקרום, והקרום אינו אוסר בכוליא שום דבר לפי שאיסורו מדברי סופרים, וכן לובן כוליא שאמרנו למעלה [הו' בחולין צ"ב ב'] שרבי יוחנן מחמיר שם (צ"ב ב') לשרש אחריו ואף על פי כן סובר כאן שאין אוסר הכוליא לפי שאיסורה מדברי סופרים (צ"ז א' תד"ה כוליא).
<h2>דף עו.</h2>
עוד בפרק גיד הנשה (חולין צ"ו ב') אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מן הבשר אפילו מראש אזנו פירוש לפי שחלב מפעפע אפילו מלמטה למעלה שהרי בשר צונן על (לתוך) חלב רותח אסור לדברי האומר בפרק כיצד צולין שהתחתון מתגבר ואין די בקליפה, ומה שנוהגין כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים שחתיכה אחת חציה בתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין לחוץ, ומעט למעלה כדי קליפה (ע"פ סה"ת סי' נ"ב), מפני שחשוב ככבוש בתוכו ומה שחוץ לציר מותר לפי שאין דם מפעפע, ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר אין אנו אומרים שיעשה השומן נבלה מחמת הדם ויפעפע למעלה שזה הכלל שאין לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור אלא במקום שהאיסור שהיא נעשית נבילה על ידו יכול לילך עם טעם החתיכה וכאן אין הדם יכול לפעפע עם השומן למעלה, ומטעם זה שבארנו דבר הנאסר כדי קליפה אין חוזר ואוסר כדי קליפה, ומלח הבלוע מן הדם אין אוסר הבשר אף על פי שלאחר שנעשה נבילה נ"ט בבשר שהרי כל בשר שנמלח כששוהא במלחו יום או יומים יש בו טעם מלח יותר וצריך לומר [ש]אע"פ שנבלע בבשר טעם המלח, טעם הדם שבמלח לא נבלע בו כלל (ע"פ תד"ה אפילו).
